בפרק הראשון ב"סיפורו של פעיל" דניאל הצטרף למחאת הנוער למען האקלים. במקביל להצטרפות שלו, הוא התחיל בפעם הראשונה להעמיק בנושא, ונחשף ביחד לפרטי המידע החדשים, לרגשות שונים שהתחילו להציף אותו. זו הייתה ההתחלה של פרק חדש בחייו.

עוד יום רגיל, חשבתי לעצמי. ממתי שגרת היום-יום שלי נראית ככה? פעם הכל היה הרבה יותר פשוט. הרבה יותר רגוע. פעם קמתי בבוקר, הלכתי לבית ספר, חזרתי בצהריים, ראיתי טלוויזיה, דיברתי עם חברים, בזבזתי יום שלם בלי לעשות שום דבר בתכל'ס. אבל היי, ג'ון לנון אמר שזמן שנהנית לבזבז הוא לא זמן מבוזבז. אחלה תירוץ במבט לאחור. ובכלל, האם נהניתי אז? טוב, כנראה שכן. "פעם" גיחכתי לעצמי. לפני חודש, יותר מדוייק. אבל היום… היום אמנם חלק גדול מהיום נראה דומה, אבל רק במבט מבחוץ. זו רק תפאורה. גם היום אני קם בבוקר (אבל נזכר בכמות המשימות שהתנדבתי אליהם במחאה, ומתמלא בלחץ), הולך לבית ספר (אבל מבין עד כמה בית ספר חסר משמעות לעומת מה שעלול לקרות לנו עוד כמה עשרות שנים, ולרגע נתקף חרדה קלה. או לא כל כך קלה), חוזר בצהריים (ורץ להספיק לאכול משהו לפני שמתחיל החלק השני של היום), ומהרגע הזה גם התפאורה משתנה. לראות טלוויזיה? מצחיק. אולי ערוץ הכנסת. אני אמנם מדבר עם חברים, רק שעולם החברים שלי השתנה, או עדיין משתנה. וכל החלק השני של היום הולך על שיחות עם פעילים מהמחאה (טוב, בעיקר פעילות. מעניין באמת למה זה ככה). השיחות מאוד חשובות. מתכננים את הפעולה הבאה, והכל כל כך משמעותי, כל כך חשוב. השיחות מתישות, אבל מדי פעם כשאני מרים את המבט ובאמת מסתכל על המסך, אני קולט שיש כאן קבוצה אמיתית של אנשים שנלחמים ביחד איתי. עברתי עוד יום שלם שלא היה מבוזבז בכלל. אני מקווה.

אז ככה יראו החיים שלי מעכשיו? שאלתי את עצמי. לחץ, חרדה, ואולי קצת דיכאון מדי פעם בשביל להוסיף עניין? לא יכול להיות. אני הרי עושה משהו חשוב, אז למה זה מה שאני מקבל בתמורה? אה, איך יכולתי לשכוח, יש גם את המורות שאומרות לי מדי פעם "כל הכבוד דניאל, אתה באמת עושה משהו חשוב" עד שאני מפסיד שיעור שלהן בגלל אותה סיבה "מאוד חשובה", כי הרי "יש גבול", ואני חייב להבין את "סדר העדיפויות הנכון", "יש בגרויות עוד כמה חודשים!!" כן. הכל מאוד חשוב, אבל פחות חשוב מהבגרויות, כי הרי הבגרויות הן אלה שיצילו לי את החיים! 
לפעמים, רק לפעמים, אני גם נהנה מהשגרה החדשה הזו. מהתחושה שאני עושה משהו משמעותי. ואולי זה אפילו גורם לי להרגיש נעלה יותר משאר החברים שלי שלא עושים כלום. את זה אני אף פעם לא אגיד בקול.  אבל בחלק משמעותי אחר מהזמן אני מרגיש חסר אונים. אנחנו עושים כל כך הרבה, אבל מה עשינו בתכל'ס? העולם ממשיך להסתובב כרגיל, ואולי מדי פעם אנחנו יוצרים סטייה קטנה וחמודה, עד שהאנשים שם למעלה מחזירים את הכל לאותו המצב, או יותר גרוע. אולי הסטיות הקטנות האלה זה מה שצריך? אולי זה בסוף יעבוד? אולי התחושות האלה הן בכלל רק כי אני עוד חדש יחסית ואני עוד מעכל את הכל. אולי.

הבעיה הכי גדולה היא שבסוף היום נגמר, ויש הפסקה של כמה שעות בלילה. ואז, כשאין שיחות, ואין משימות, ואין שיעורי בית (תמיד יש שיעורי בית, אבל כבר הגעתי למסקנה שהם הפכו לחסרי משמעות), יש שקט. יש זמן לעכל. אבל אני לא רוצה לעכל, אני רוצה לשכוח. עוד מחשבה שאף פעם לא תאמר בקול. בשלב הזה של היום, כשהכל מחלחל לאט לאט, כשאני מבין את המשמעות של הדברים שדיברתי עליהם עכשיו במשך חמש שעות, כשאני מתחיל לחשוב על איך היום שלי יראה מחר, או יותר גרוע – איך הוא יראה עוד עשר שנים, זה השלב שבו בא לי לצרוח לאוויר הפתוח, שישמעו אותי, או שאף אחד לא ישמע אותי. העיקר להוציא את זה. שהעולם יבין שזה לא הוגן. זה לא הוגן שאני צריך להתמודד עם זה. זה לא הוגן שזה מה שאני עושה בזמן החופשי שלי. זה לא הוגן עד כמה מה שאני עושה לא מקבל שום הערכה ושם יחס. ומה עם אלה שעוד עושים את מה שאני עושה כבר כמה חודשים בלי הפסקה? כלום. זה לא הוגן שנקלעתי למערבולת הזו, ועכשיו היציאה לא נראית לעין. וכן, זה לא הוגן שבמקום להיות במסיבה עם שאר החברים שלי אני יושב מול מחשב ומדבר על חברי כנסת (ואני בכלל לא אוהב מסיבות, אבל אפילו האפשרות לשבת בפינה ולהגיד ש"מסיבות זה חרא של דבר ואני לא רוצה לרקוד" כבר נעלמה). החיים לא הוגנים, אה? מדוייק בצורה מחרידה.   

אחלה שגרה סידרתי לעצמי, ועוד יש פעילים שלוקחים על עצמם הרבה יותר ממני. אז האם זה זמן מבוזבז? אני מקווה שלא. האם נהניתי מהזמן הזה? לפעמים כן, ולפעמים לא. האם מה שאני חושב משמעותי וחשוב? אני מאוד משתדל להגיד לעצמי שכן. כבר הבנתי שמה שמחזיק אותי הן הנקודות הקטנות האלה שבהן דברים מסתדרים, יוצאים לפועל. סטייה קטנה במסלול העולם נוצרת. הפעילים (אני כל פעם עושה את זה, כבר הגעתי למסקנה שיש הרבה יותר פעילות מפעילים. חרא של הרגל. מה מרב מיכאלי הייתה עושה? עוד הרגל מגונה מהמחאה – האסוציאציה הראשונה שלי היא מרב מיכאלי) מסביבי שמחים (ושמחות). ולרגע אחד, רק לרגע אחד – אני מאושר.