בפרק הקודם, דניאל התחיל לנסות להתקדם בתוך התנועה, והתחיל להתסתכל עליה מנקודות מבט שונות שעוררו אצלו שאלות.

"היי, הנה דניאל! תראו את הלוזר!" משפטים כאלה, מלווים בצחוק מפגר של ילדים שלא מבינים כלום מהחיים שלהם היו חלק משגרת החיים שלי. 

"למה אתה לא אומר להם משהו על זה?" עומר נהג לשאול אותי, והתשובה תמיד נשארה אותו הדבר: "כי איך זה יעזור בדיוק? לא אכפת להם ממני, ולמען האמת גם לי לא אכפת מהם".

זה לא היה מדויק. כלומר, בהחלט לא היה אכפת להם ממני, אבל לי כן היה אכפת מהם. אני כן רציתי חברים, עד כמה שניסיתי להסתיר את הצורך הבסיסי הזה. והיה לי את עומר, תמיד, אבל זה לא אותו דבר. אני מכיר אותו מאז שאני זוכר את עצמי, הוא כמו אח בשבילי. 

אומנם אף אחד לא ירד עליי כמעט אף פעם, לא ישירות לפחות, אבל תמיד סבלתי ממשהו הרבה יותר גרוע מבחינתי – פשוט לא התייחסו אליי. אף פעם לא הייתי מבחינתם מספיק חשוב כדי שיגידו לי בוקר טוב. 

אבל לא נתתי לזה לשבור אותי, לא מבחוץ לפחות. כשעברו השנים הבנתי שזה שבר אותי, ושאגרתי יותר מדי בפנים. זה לא הולך להיעלם לגמרי אף פעם, אבל העולם שלי השתנה מקצה לקצה.

עברו שנתיים מאז התקופה הזו, ואני פעיל במחאת הנוער למען האקלים. לא חשבתי שהתנועה הזו יכולה להיות שום דבר מעבר לקבוצת מחאה. והיא באמת לא הייתה מעבר לזה בהתחלה, אבל הזמן עבר, ואיתו, ככל שהתנועה גדלה יותר וככל שאני ביססתי את עצמי בתנועה יותר, גם המצב החברתי שלי השתנה.

"היי הנה דניאל!" שמעתי אותם כשהתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס בסוף המחאה, מצפה להמשך המשפט שאני מכיר מקרוב: "רוצה לבוא איתנו לאכול?" לזה אני לא רגיל. מה עונים? 

"כן, למה לא" כנראה שזה מה שעונים, כי בלי להגזים, ברגע הזה החיים שלי שינו כיוון.

מחאת הנוער למען האקלים היא לא רק מקום להביע זעם ולמחות למען העתיד שלך, היא גם מקום שבו אתה פוגש חברים, כאלה שכנראה ילוו אותך לכל החיים. גם אני, בתור אחד שלא הצליח ליצור חברים במשך כל חייו, הצלחתי. והקסם הוא שזה לא דרש יותר מדי מאמצים, כי כשפוגשים את האנשים הנכונים זה לא מסובך. ואני יכול להגיד בביטחון שהאנשים הנכונים נמצאים כאן, במקום הזה. 

אני שמח שבחרתי להצטרף למחאה. מה שאנחנו עושים פה חשוב ברמה שקשה לתאר, ואני יודע שאנחנו עומדים ליצור עתיד טוב יותר. אבל אני שמח שהצטרפתי גם מסיבה קצת יותר אגואיסטית, אבל לא פחות חשובה – לא הייתי פוגש אנשים כאלה מדהימים במקום אחר. ואני יודע שהתנועה הקסומה הזו שינתה את החיים לא רק לי, אלא לעוד המון פעילים ופעילות, ותמשיך לעשות את זה. 

אמנם לילדים בכיתה שלי עדיין לא אכפת ממני, אבל עכשיו אני יכול להגיד בכנות שגם לי לא. אני מצאתי חברים שרוצים להיות חברים שלי בדיוק באותה מידה, וככה זה צריך לעבוד. 

אני האמנתי שאם אנחנו רוצים להצליח באקטיביזם שלנו, ולהגיע למטרות שלנו אנחנו צריכים להתרכז בעבודה, ולהימנע מהסחות דעת. אבל עכשיו אני מבין שזה לא נכון. אנחנו צריכים להתרכז במחאה ולהשקיע, אבל "הסחות הדעת" האלה רק מקדמות אותנו. לבנות מערכות יחסים של חברות חשובות למחאה לא פחות מאשר לפעילים עצמם. הבנתי שהרצון והמוטיבציה להישאר במחאה ולהשקיע רק מתחזקים כשיש קבוצת חברים שעושים בדיוק את אותו הדבר לצידך. 

אם ישאלו אותי מה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי, התשובה ככל הנראה תהיה ההצטרפות למחאת הנוער למען האקלים. מעבר לתקווה שמצאתי במקום הזה, מצאתי גם חברים, ואני יודע שהאנשים שנמצאים פה הולכים לשנות את העולם.