בפרק הקודם דניאל הבין שמעבר לחשיבות הרבה שיש לפעילות במחאת הנוער למען האקלים, יש חשיבות נוספת, אישית – חברים.

"ילדים, מה אתם עושים כאן?" נשמע קול של שוטר שהתקרב אליהם. באותו הרגע, כאילו בפעולה קסומה של גלגלי שיניים שעובדים בצורה חלקה בתוך המכונה, עיניהם של שאר הפעילים הופנו ישירות אליי, בציפייה.

"אנחנו פעילים במחאת הנוער למען העתיד" אמרתי, והמשכתי לדקלם את הנאום הקבוע "אנחנו כרגע במיצג מחאה שנועד להבהיר לפוליטיקאים שהם לא יכולים לעצום את עיניהם יותר. אנחנו מוחים על העתיד שלנו!" אני כל כך אוהב את הרגעים האלה. בזמן שפעילים רבים אחרים פחדו מאינטראקציות עם שוטרים, אני ציפיתי להן בקוצר רוח. אני לא אודה בזה לאף אחד, אבל אני אוהב את רגעי ההתרסה האלה שנועדו להראות לשוטרים שאני יודע יותר, ושאני בצד הנכון של ההיסטוריה. לכן עיני הפעילים הופנו אליי. תמיד. כי כולם ידעו שאני מתמודד עם הרגעים האלה הכי טוב, אולי טוב מדי.

"טוב" המשיך השוטר "אתם לא יכולים להיות כאן"

"מה זאת אומרת?" עניתי

"אתם במקום ציבורי, ואתם מפריעים"

"זו מחאה, ברור שהיא יוצרת הפרעה מסוימת, אבל היא מגיעה מתוך הבנה שאם לא נעשה את זה יהיו לנו ולילדים שלך הרבה יותר הפרעות" המשכתי לענות לשוטר, מוכן בכל כולי לוויכוח סוער

"אין לכם אישור משטרתי. אתם לא יכולים לעשות את זה" המשיך השוטר, נאבק לצאת הצודק, בטח ובטח מול נער בן 17.

"אנחנו לא צריכים אישור משטרתי" עניתי, לאחר הכנה מוקדמת שערך בביתו בדיוק לרגעים מהסוג הזה "אישור משטרתי צריך אם אנחנו מעל 50 אנשים, אם אנחנו מתחת לכיפת השמיים, ואם יש צעדה ו/או נאומים מדיניים, ורק אם שלושת התנאים מתקיימים. כרגע אנחנו בין 30 ל-40 אנשים, אנחנו לא צועדים ואין לנו נאום מדיני, כך שהתנאי היחיד הוא 'תחת כיפת השמיים' " .

השוטר נראה מבולבל לרגע. רק לרגע, כי זה קטע כזה של שוטרים, הם לא יכולים להרשות לעצמם להיראות מבולבלים. לא יכולתי לעצור את עצמי, וחיוך התפשט על פניי.

"טוב" ענה השוטר "אתם יוצרים פה הפרעה לסדר הציבורי, בן כמה אתה?" שאל בתקיפות, כאילו מאשים אותו.

"אני בן 17" עניתי, עם קמצוץ של חשש מתפשט בתוכו, למצב הזה עוד לא הגעתי.

"בוא איתי לניידת" השוטר הורה. נשארתי בטוח בעצמי, לפחות כלפי חוץ, אבל פחד התחיל לזלוג לראשי. השוטר עוצר אותי עכשיו? על מה? אך עם אותה מחשבה מבהילה, דניאל לפתע הבין שאם עוצרים אותו זה יעשה רק טוב למחאה – בסופו של דבר זה יעלה לתקשורת והציבור ישמע עלינו הרבה יותר: 'שוטר עצר נער בן 17 שנלחם על העתיד שלו ביחד עם חבריו', אין כמו קצת אי צדק בשביל לקדם צדק. כנראה שהפעילות במחאה שרטה אותי לגמרי אם על זה אני חושב עכשיו. לקח לי רגע, אבל התאפסתי על עצמי כששמעתי את חבריי למחאה צועקים לשוטר "על מה? מה אתה עושה?"

"אתם לא יכול לעצור אותי" אמרתי "לא עשינו שום דבר לא חוקי".

השוטר הסתכל רגע, ואמר כאילו בביטחון, אך בתבוסה "טוב, אם אתם תשתמשו שוב במגפונים שלכם, אני אחזור לפה." והלך.

את ההיתקלות הזו עם השוטר אני לא אשכח. אבל אני יודע שלא כל השוטרים כאלה. אני יודע שלמרות שבהחלט קיימים שוטרים שרק מחפשים להציק, שבאמת לא מתאימים לתפקידם, יש גם המון שוטרים שיודעים מה הם עושים. שעובדים קשה מאוד. שנמצאים בצד הנכון של ההיסטוריה. אני רוצה להאמין שכולם ככה, אבל זה פשוט לא נכון. והמציאות לימדה אותי את זה. אז למרות שההיתקלויות מהסוג הזה עם שוטרים מפתחים אצלי – ואצל פעילים אחרים באופן טבעי ולא מודע אנטיגוניזם כלפיהם, אני באמת משתדל להיאבק בזה.

לא הגיוני שבמציאות של היום נער שנלחם על העתיד שלו בצורה שקטה ולא אלימה צריך לחוות התנכלויות משוטרים. פשוט לא יכול להיות. יום אחד נחיה בעולם שבו כולם יחשבו כמוני. כולם יתהו למה אנשים רק הקשו עליי ועל שאר הפעילים בארץ ובעולם. יום אחד נחיה בעולם טוב יותר.