משבר האקלים הוא איום קיומי עבור דור העתיד. הוא האיום הכי גדול שהאנושות מתמודדת איתו במאה ה-21. מי שלא מאמין בזה פשוט בוחר להתעלם מהעובדות ומהמדע. ראינו לאחרונה איך הצפות, שריפות, סופות ואסונות טבע מאיימות על השלום והחיים של מיליוני בני ובנות אדם. ראינו בצורות שמחריפות את העוני ומונעות מאנשים מזון ומים. המדע מוכיח שמשבר האקלים נגרם כתוצאה מפעילות אנושית של פליטת גזי חממה לאטמוספירה. והמדע מזהיר: אם לא נעשה כלום – אנחנו נהיה בבעיה.

ואמנם, טענות רבות נשמעות נגד אקטיביזם, במיוחד סביבתי. אולי כבר שמעתם.ן טענות כאלה בעבר: "לאדם אחד אין מספיק השפעה", "את לא יכולה לשנות את כל העולם", "אנחנו לא יכולים לעשות כלום", "כבר עבר הזמן שלנו לשנות" ועוד ועוד משפטים דומים. אחרי שנתיים של אקטיביזם, שמעתי את הטענות האלה מאות פעמים. הן נובעות פעמים רבות מחוסר ידע במשבר האקלים ובפתרונות שלו. אך ברוב הפעמים זה לא חוסר ההבנה שיש בעיות בעולם שלנו. אנשים מבינים שהעולם הזה דפוק – הם פשוט לא מאמינים שאפשר לשנות את זה. הם לא מאמינים שאקטיביזם אשכרה ישנה משהו.

ובכן, תרשו לי להפריך את הטענות האלו ולהחזיר אתכם.ן אל ההיסטוריה של מאבקים אחרים. לאחר מכן, אסביר למה אני חושב שצריך להאמין באקטיביזם, אמונה אמיתית מהלב. אסביר זאת מנקודת המבט האישית שלי. משנתיים חסרי מנוח באקטיביזם. זאת תהיה המילה האחרונה שלי לפני שאתגייס לצבא ואעזוב את מחאת הנוער למען האקלים.

התנועה לזכויות האזרח

ב-1 בינואר 1863 אדם בשם אברהם לינקולן חתם על הצהרת שחרור העבדים בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית. יותר משלושה מיליון עבדים הוגדרו כחופשיים. לאחר שלוש שנים עתיד מוסד העבדות להתבטל כליל בארצות הברית. משם המעמד של האפרו-אמריקאים השתפר משמעותית וב-1870 הם אפילו קיבלו זכות הצבעה. אך העבודה שלינקולן התחיל עתידה להסתיים רק כעבור יותר ממאה שנה. מכיוון שעדיין היו אנשים באמריקה שהרגישו לא בנוח עם העובדה שאלה שהם בעבר שיעבדו, עכשיו נהנים בדיוק מאותן זכויות שהיו להם.

וכך חוקי ג'ים קראו נחקקו במדינות הדרום לאחר תקופת השיקום של מלחמת האזרחים. מה חוקי ג'ים קראו עשו? חוקים אלו נועדו ליצור הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים בכל המרחב הציבורי ובסופו של דבר הובילו לנחיתות כלכלית, חברתית ופוליטית של האפרו-אמריקאים.

החוקים הפרידו בין שחורים ללבנים בבתי ספר ציבוריים, מסעדות, תחבורה ציבורית, המרחב הציבורי ועוד. למשל, נישואים בין הגזעים היו אסורים ואפילו קרבה חברתית הייתה לעתים אסורה. הייתה כפייה על עסקים לבנים לא למכור לשחורים, כך ששחורים נאלצו לנסוע לקנות מזון מחוץ לעיר במחיר כפול. אלימות וגזענות נגד שחורים היה דבר נפוץ וכך גם מדיניות (בשם ״רדליניג'״) שהובילה אותם למחייה בגטאות.

למרות שלכל האמריקאים הייתה הזכות להצביע, הרבה מדינות דרומיות מנעו בפועל מאפרו-אמריקאים להצביע בצורה אכזרית ביותר. לעיתים קרובות דרשו מהם לעבור מבחני אוריינות שהיו מבלבלים, מטעים וכמעט בלתי אפשריים לעבור אותם. בנוסף, הן השתמשו בהפחדות ובמס הצבעה אותו הם לא יכלו לשלם כתוצאה ממעמד כלכלי נמוך.

אין ספק שהמצב של האפרו-אמריקאים באותה תקופה היה עגום ביותר. מצב של דיכוי וסבל שנמשך מאות שנים, כך שגם אחרי שהם שוחררו מכבלי העבדות הם נחשבו לנחותים וחסרי זכויות. תארו לכם.ן ילד אפרו-אמריקאי בן 6 שחברו אומר לו שהוא לא יוכל לשחק איתו יותר מכיוון שעכשיו הם הולכים לבתי ספר המופרדים גזעית. הילד הזה הופך למבוגר ומגלה ששום דבר לא השתנה מאז היה בן 6. האם הוא לא יחשוב שהתקווה אבדה? סביר להניח שבנקודה מסוימת כן.

במקרה הזה, הילד בן ה-6 הזה היה מרטין לותר קינג שלא שכח את מה שחברו אמר לו אז. חוקי ג'ים קראו הם מה שהתחילו את התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח ב-1954, בהנהגתו של קינג.

בסופו של דבר, המאבק שנראה קלוש במשך שנים, מגיע לשיא חדש כאשר הנשיא לינדון ג'ונסון חותם על חוק זכויות האזרח ב-1964. החוק היווה ציון דרך חשוב במאבק נגד ההפרדה הגזעית בארצות הברית. החוק הוציא בין היתר מתוקפם את חוקי ג'ים קראו, חיזק את האכיפה נגד ביטול ההפרדה הגזעית בבתי ספר, הגביר את האכיפה של זכויות ההצבעה ואסר על אפליה במקומות ציבוריים ובתוכניות מימון פדרליות.

(לינדון ג'ונסון חותם על החוק. מרטין לותר קינג עומד ממש מאחוריו. מאת Cecil Stoughton, White House Press Office)

למרות ההצלחה הגדולה, מצבם של רוב האפרו-אמריקאים בארצות הברית לא השתפר משמעותית. האלימות, האפליה והעוני נשארו בעיות רציניות שאנחנו נלחמים.ות בהן עד היום. בנוסף, זכות ההצבעה עדיין נמנעה מהרבה אפרו-אמריקאים.

בלי לוותר, הם המשיכו להפגין למען הזכויות שמגיעות להם. במרץ 1965 מרטין לותר קינג ארגן מצעדים מסלמה למונטגומרי כדי ללחוץ על הקונגרס להעביר את חוק זכות ההצבעה. המצעדים הלא-אלימים נתקלו בתגובה אלימה של המשטרה. כאשר 600 מפגינים הגיעו לגשר אדמונד פטוס על מנת להתחיל את הצעדה הם נתקלו בכוח משטרתי שתקף אותם באלימות באמצעות גז מדמיע והשאיר הרבה פצועים במקום, עד כדי זוב דם.

למרות כל השנים הארוכות, האלימות והדיכוי הם עדיין המשיכו להיאבק וב-1965 נחקק חוק זכויות ההצבעה שאפשר לאפרו-אמריקאים לממש את זכות ההצבעה שלהם בפועל.

איך כל זה קשור למאבק במשבר האקלים?

במאבק לזכויות האזרח באמריקה, חוקים ונורמות שנראו בהתחלה כדבר קבוע, בלתי ניתן לשינוי, הונחו עם הזמן למנוחת עולמים. המאבק הזה היה ארוך, קשה ואפילו אכזרי. התנועה לזכויות האזרח נמשכה עד שנת 1968 אך המאבק על עיקרון השוויון נמשך מאות שנים, עוד מאז שהתחילה העבדות. במאבק הזה האפרו-אמריקאים נאבקו, ועדיין נאבקים, לקבל את המעמד החופשי, האנושי והאזרחי שלהם. אותם אקטיביסטים בתנועה לזכויות האזרח, כאשר המילים שלהם נפלו על אוזניים ערלות, האם אתם.ן לא חושבים.ות שהם הרגישו שאין שום סיכוי לשינוי? בטח שהם הרגישו. הם הרגישו את תחושת הדיכוי בעצמות שלהם. לא פעם ולא פעמיים היו מתעלמים מהם לחלוטין, מדכאים באלימות את המחאות הלא-אלימות שלהם והורסים כל סיכוי שלהם לשוויון אמיתי.

אך מה קרה בסוף? היום אנשים המאמינים שלאנשים אחרים לא מגיעות זכויות רק בגלל צבע עורם נחשבים לבזויים בחברה, כראוי להם להיות. אפשר גם להסתכל על המאבק לזכויות נשים. האמונה שאישה נחותה מהגבר רק בגלל שהיא אישה כבר לא מקובעת בחברה כמו שהייתה במאה הקודמת. זאת אמונה שהייתה קיימת במשך אלפי שנים, אבל אין ספק שאפשר לראות שינוי משמעותי בדרך לשוויון מגדרי.

(אובמה נואם על חוק זכויות האזרח בסיפרייה הנשיאותית על שם לינדון ג'ונסון. הוא בין היתר אמר שבזכות המורשת והמאמצים של לינדון ג'ונסון, התנועה לזכויות האזרח וחוקי זכויות האזרח הוא קיבל הזדמנות שווה שבזכותה הוא נהיה נשיא ארצות הברית. קרדיט לתמונה: Lauren Gerson)

תשאלו את עצמכם.ן מה היה קורה אילו אותם מנהיגים ומנהיגות במאבקים האלו היו בוחרים לוותר כאשר הם נתקלו בהתנגדות, כאשר אמרו להם שהם טועים, שהם ממציאים דברים ושהם הזויים. אם הם היו מוותרים, האם באמת היינו נהנים.ות מהחופש שאנחנו נהנים.ות ממנו היום? האם היה יותר שוויון וצדק בחברה? התשובה שלי היא לא נחרץ. ההסתכלות על מאבקים אחרים גורמת לנו להבין שאפשר לשבור את החומה הכי בצורה; היא מוציאה אותנו מבועת חוסר האמונה, החרדה האקלימית והתחושה שלא באמת נצליח לשנות משהו. אלו מאבקים שנמשכו עשרות שנים ובכל זאת, הם התגברו. וכך גם אנחנו נתגבר.

המילה האחרונה

משבר האקלים הוא נושא קשה, במיוחד רגשית. כבר שנים שאנחנו שומעים.ות הבטחות ריקות מפוליטיקאים שהם יעשו משהו בשביל למנוע אסון אקלימי, אבל עדיין שום דבר משמעותי לא קורה. לא ממזמן יצא הדוח החדש של ה-IPCC שהוכיח לנו עד כמה המצב שלנו יהיה גרוע אם לא נפעל עכשיו. בעבר רשמתי על איך משבר האקלים מחריף את חוסר השוויון. זאת ההשלכה הכי קשה בשבילי. כשנחשפתי לזה לא הצלחתי בכלל להבין עד כמה העולם הזה יכול להיות דפוק.

אבל אסור לתת לזה לרפות את ידינו. המאבקים הקודמים הוכיחו לנו ששינוי הוא אפשרי, ואם אנחנו מסתכלים.ות על מה שהתנועה הסביבתית עשתה כבר בישראל אנחנו מגלים.ות הישגים חסרי תקדים. מי היה מאמין שבבחירות האחרונות משבר האקלים יהיה נושא כה מדובר כפי שהוא מעולם לא היה מדובר במערכת בחירות בישראל? במחאת הנוער למען האקלים הגענו לשרים בממשלה, עשרות חברי כנסת, ועדות, ראשי עיריות, חברי מועצה, אלפי בני ובנות נוער ומי יודע עוד כמה מבוגרים. התמדנו ביותר מ-100 מחאות שבועיות, ארגנו מחאות שאליהן הגיעו אלפי א.נשים, התראיינו לעשרות כתבות והחתמנו אלפים על עצומה למען חוק אקלים, אפילו היינו ב-COP26 שהיה בגלזגו. מצעד האקלים שהיה לא ממזמן, אליו הגיעו אלפי א.נשים, הפיח בי רוח של שינוי באוויר. הגענו רחוק ביחד והישגים אלה מוכיחים שפעילות ציבורית היא הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות כדי להילחם במשבר האקלים.

אני רוצה לפנות לאקטיביסטים וללא-אקטיביסטים כאחד. אם אתם.ן לא-אקטיביסטים, אולי המעטתם.ן בחשיבותו של משבר האקלים או שהאמנתם.ן שאין בכם.ן את הכוח להביא לשינוי. אם המעטתם.ן בחשיבות משבר האקלים עליכם.ן לדעת שזה העתיד שלכם.ן, משהו שאין להתפשר עליו. אבל אם אתם.ן מאמינים.ות שאין בכם.ן הכוח להביא לשינוי, אני מקווה שהמאבק לזכויות האזרח ישמש לכם.ן הוכחה חותכת שאדם אחד.ת כן יכול.ה להשפיע. אדם אחד מביא לשינוי על ידי כך שהוא גורם לעוד אנשים להצטרף אליו. כמובן שצריך עוד אנשים כדי להביא לשינוי, אבל זה תמיד מתחיל מכמות קטנה של אנשים שגדלה וגדלה.

אחרי שנתיים שלמות באקטיביזם אקלימי וסביבתי היו לי הרבה עליות וירידות. הרבה פעמים הרגשתי שאנחנו עומדים.ות להביא לשינוי גדול, ואכן הבאנו לשינוי. אך גם הרבה פעמים הרגשתי שאין שום סיכוי שנצליח לעשות משהו עם משבר האקלים, שהתחזיות המדעיות צופות לנו עתיד קשה מאוד ואין טעם באמת לתכנן תוכניות לעתיד, לחלום ולהגשים את עצמי. למרות זאת, האמונה התגברה על חוסר-האמונה. מתוך ידיעה ששינוי הוא אפשרי ושכבר עשינו הרבה בדרך להגיע אליו.

לפעמים הרגשתי כמו חייל שעומד בין השורות, ממלא את חובתו ומחכה בסבלנות לקריאה שלו מהחיים לממש את משמעות התפקיד שלו. בלי להתלונן. בלי צורך להישבע על התפקיד. עם רצינות ונחישות לעשות משהו שישפר את העולם שאני חי בו. לכן אסיים עם מטאפורה אחרונה.

אקטיביזם זה כמו להשיט ספינה גדולה. האקטיביסטים הם בעצם המלחים של הספינה, אתה לא יכול להשיט אותה לבד, כדי להתקדם אתה חייב עוד אנשים שישיטו איתך. המטרה היא להגיע לחוף חדש – להביא לשינוי. לפעמים יש רוח במפרשים והאופק נקי, אז קל יותר לשוט. אך לפעמים הספינה מיטלטלת מהרוח והגשם, הכל מעורפל וקשה לראות. מעל הכל אני מאמין שצריך להמשיך לשוט גם אם לא רואים את האופק, גם אם התחזיות לא טובות. בשייט הארוך הזה האמונה היא המצפן והמפה שלנו, בלעדיה אי אפשר לנווט. בלי אמונה – אקטיביזם לא יכול להתקיים.

עכשיו אני עולה על ספינה לחוף אחר אבל משאיר את רוח האקטיביזם במפרשים שלי. אין לי ספק שהרוח הזאת חזקה מתמיד. אני מרגיש שהיא שולחת אותי לעתיד כמו חץ מתוח מקשת.