איור: דני דרימר

לשבת מכווצת בפינת החדר, כשהחרדה האקלימית מציפה לי את הראש כמו גלי צונאמי, מכה בי בחוזקה ובעקשנות, מסרבת להרפות, ממלאת את ראשי ברעש נורא שמשכיח ממני מיד את הכל. 

היא שם תמיד, מבעבעת מתחת לפני השטח, רותחת וקטלנית כמו לבה, מתפרצת ברגע, בעוצמה של הר געש ומשאירה אחריה הרס רב.

מרגישה שהאדמה מתחתי זזה, לא יציבה, נוטה להתפורר, ואז פתאום נשמטת מתחת לרגליי. כל מה שנאחזתי בו כדי לא ליפול אל התהום הקטלנית הזאת, שממנה אני יודעת שיש סיכוי שלא אוכל לטפס, פשוט מתנדף בין רגע, בין הלהבות שחורכות שבתוכי, מכלות כל מחשבה הגיונית.

הנשימה שלי נעתקת בבת אחת, מרגישה כאילו הריאות שלי מפסיקות לתפקד, הראש מסתחרר, הלב פועם במהירות ובכוח ואני ממש כאילו יכולה לשמוע אותו. מתחילה להריץ סרטים בראש. מה הסיכוי שלנו להצליח לעצור את האסון המטורף הזה – את משבר האקלים, שמאיים עלינו כבר עשרות שנים??  

מה הסיכוי שלנו לעצור את החברות הגדולות שרק רוצות להרוויח עוד כסף, ולגרום להן להבין שאם הן לא יעצרו עכשיו, כל מה שהן הרוויחו עד עכשיו כבר לא יהיה משנה?? 

מה הסיכוי שממשלות העולם יתעוררו ויפעלו בזמן?? 

מה הסיכוי שלנו, בני.ות האדם, אל מול איתני הטבע ואל מול עצמנו?

ההגנות וההדחקות שכל כך התאמצתי לבנות סביבי, במטרה להצליח ולחסום את החרדה קורסות אחת אחרי השנייה, מותירות אותי חשופה ופגיעה אל מול החרדה. שוב.

הראש ממשיך להסתחרר. הלב ממשיך לפעום בכוח ובמהירות. הנשימה כבדה. הדמעות זולגות, חמות וממכרות על לחיי. גוש מתגבש לי בגרון, מעיק עלי. הפחד חונק לי את הלב, מתגבר שוב על כל מחשבה הגיונית. 

מניחה את הראש על הכרית, נותנת לדמעות לזלוג ולעיניים להיעצם.

נרדמת, וישנה שינה טרופה.

מתעוררת בבוקר. ההגנות עולות, חומה אחר חומה, ההדחקה חוזרת לפעול. נושמת עמוק, חושבת שאני מוכנה לפעם הבאה. 

וכשהחרדה האקלימית שוב מגיעה, היא מכה בי בעוצמה, מפילה אותי מהרגליים כשאני לא מוכנה. ושוב הכל מתחיל מהתחלה…