ההשלכה הסמויה: משבר האקלים ועוני

צילום: AFP-JIJI

לפני מספר ימים יצא לי לדבר עם נער בגילי מקניה, אקטיביסט סביבתי ואקלימי בדיוק כמוני. מתוך סקרנות, שאלתי אותו איך משבר האקלים משפיע על החיים שלהם שם. זה מה שהוא ענה לי: "מאוד קשה לנו פה, אנחנו סובלים מפלישות ארבה, בצורות ושיטפונות הפוגעות במיליוני משפחות שמתקיימות מחקלאות."

לאחר מכן הרגשתי צמא, אז יצאתי למטבח בשביל לשתות מים. תוך כדי שאני שותה הסתכלתי על הסלון רחב הידיים של ביתי. תבינו, הבית שלי באילת הוא בית ממוצע של משפחה ממוצעת ממעמד הביניים, אבל אלו הבתים שאנשים בקניה חיים בהם:

ניירובי, קניה. צילום: Passport Party

הדבר גרם לי לחשוב, איך זה שאני פה עם בית מרווח ואנשים חיים בצורה כה משפילה עד שהם נאלצים לסבול שיטפונות ולנטוש את בתיהם הרעועים בגלל משבר האקלים? איך זה הוגן שנער בגילי תלוי לחלוטין ביבולים שאביו העייף נאלץ לקצור כל יום, תוך כדי שהבצורות והארבה שמשבר האקלים מביא מקשים עליו, ואילו אני יכול לנסוע בנוחות לסופר ולפוצץ עגלה שלמה בשעה בודדה?

נחשפתי לבעיית העוני לראשונה בגיל 14 כשהקשבתי למוזיקת הראפ של שנות ה-80 וה-90 שעוסקת הרבה בחיים הקשים בשכונות העוני של אמריקה. השירים בעלי המסר החברתי של הראפר 2pac, ובמיוחד השיר Changes, השפיעו עלי מאוד ועד היום הם מלווים אותי. אלו שירים שמספרים את הסיפור על המציאות העגומה של העוני והגזענות. לאחר שנתיים, בגיל 16, נחשפתי לנושא משבר האקלים. היום אני שוזר את שני הנושאים האלו יחדיו כמו שני חבלים הדוקים מאוד. השפיעו עלי גם האירועים שנאלצתי לראות, כמו למשל איך הומלס שוכב על הגשר בטיילת של אילת בעוד שאנשים עם שעונים ושרשראות מזהב ונשים עם שקיות בגדים מחנויות מותגים יקרות עוברים/ות על פניו כאילו הוא לא קיים.

אך סיפור אחד זכור לי היטב. לפני שנתיים טיילתי באתונה עם המשפחה שלי, בבוקר ההוא היה כל כך קר שהרגשתי כאילו מלאך המוות בכבודו ובעצמו נושף עלי. בהמשך הדרך ראיתי חנות מאפים, ניגשתי לחנות וקניתי כמה עוגיות. ביציאה מהחנות הרגשתי שמישהו נוגע לי בכתף מאחורה. אני מסתובב ורואה אישה ענייה בבגדים בלויים עם תינוקת ביד. לא הבנתי בכלל את מה שהיא אמרה לי אבל רק מהמבט בעיניים שלה יכולתי להבין שהיא רוצה שאביא להן את העוגיות כי אין להן מה לאכול. כמובן שמיד הבאתי לה הכל, אבל ידעתי שזה בחיים לא יספיק.. היא פשוט תיגש לעוד מישהו/י ביום שלמחרת. אולי זה יהיה יותר מדי להגיד, אבל פעמים רבות בכיתי בגלל זה. פעמים רבות הייתי עצבני בגלל זה. הייתי ממחזר את הכעס ולא פעם הוא נתן לי כוח לעבוד שעות רבות עד אפיסת כוחות.

אך לא די רק בסיפור אישי. יש גם נתונים המאירים באור אחר, אם כי עצוב ומכאיב, את הסיפור.

הנה נתון שעשוי להפתיע אתכם/ן: 10% מהאנשים העשירים ביותר בעולם אחראים על 50% מפליטות הפחמן הדו חמצני (הרבה מהאנשים במדינות המפותחות נמצאים בעשרת האחוזים האלה. לא מדובר דווקא רק במיליונרים או באנשים עשירים במיוחד, הייתי אומר שבהשוואה לאנשים בתמונה אנחנו נחשבים/ות עשירים/ות), בעוד ש- 50% מהאנשים העניים ביותר בעולם אחראים רק על 10% מפליטות הפחמן (לקריאת המחקר המלא).

המסקנה: העשירים גורמים למשבר האקלים, בעוד שהעניים סובלים מההשלכות כתוצאה מחוסר אמצעים וכלים להתמודד איתן.

הרשו לי להציג בפניכם/ן מה נגרם עד כה לעניים:

  • בצורות ממושכות המחריבות אספקה של אוכל וגורמות לייבוש של מקורות מים רבים.
  • התוצאה שהבצורות מביאות היא יבולים מתים ובעלי חיים מורעבים שמובילים להרס הפרנסה של משפחות רבות המתקיימות מחקלאות.
  • אסונות טבע תכופים ועוצמתיים יותר, כמו הוריקנים ושיטפונות שמחריבים בתים רבים ומאלצים אנשים לעזוב את בתיהם ולהגר למקומות אחרים.
  • סכסוכים ומלחמות על שטח חקלאי ומקורות מים כתוצאה ממחסור.
  • משפחות מתפרקות בעקבות הגירה ואובדן מקום העבודה.

הצפות במערב ומרכז אפריקה, 760,000 אנשים סבלו ונאלצו לנטוש את בתיהם. צילום: Reuters

מה עם הילדים שבתמונה? איך הם מושפעים ממשבר האקלים? ילדים במדינות עניות נאלצים ללכת רחוק יותר להביא מים ראויים לשתייה; כאשר נגמרת אספקת המים והאוכל, הילדים חשופים הרבה יותר למחלות שסופן הרבה פעמים הוא מוות, לא פעם הם גם הולכים לישון רעבים; הרס הפרנסה משאיר את הילדים בלי כלים וכסף לטיפול במחלות. בנוסף, ילדים נשלחים לעבוד מגיל צעיר מאוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה שנפגעה מהבצורות. איזה עוול מרושע נעשה לילדים האלה! האם זה לא מבעיר לכם/ן את הנשמה, קוראים/ות נכבדים/ות, לדעת שילדים בגילכם/ן או בגיל של הילדים שלכם/ן נרמסים תחת עול משבר האקלים? האם זה לא גורם לכם/ן להזיל דמעה? לי זה כן.

התנהגות הפוליטיקאים בנוגע למשבר האקלים היא הגדולה שבדאגות והקטנה שבתקוות עבור בני הנוער. כמו קפטנים שמנווטים אל הקרחון, הם מתעלמים מחיי אדם אחרים.

אנגולה, ילדות בנות 12 פונות לזנות כדי להאכיל את משפחותיהן בזמני הבצורת הקשה. צילום: Brianna Piazza

הפילוסוף פיטר סינגר מציע לנו ניסוי מחשבתי כדי לבחון את העניין:

תארו לכם שאתם הולכים ללימודים, בתחושה טובה מאוד על המראה המצוין שלכם בנעליים החדשות שקניתם ב300 שקלים, לאחר זמן מה אתם עוברים על פני אגם רדוד. פתאום אתם מבחינים בילד קטן טובע במים. אין אף אחד מסביב שיעזור לו. בזמן שהוא טובע אתם מבינים שיש לכם רק זמן מועט להציל אותו.

עכשיו, אתם יכולים בקלות להיכנס לאגם ולהציל את הילד, אבל אתם יודעים שאם תיקחו את הזמן להוריד את הנעליים שלכם לא תצליחו להציל אותו. אם תיכנסו עם הנעליים, המים הבוציים של האגם פשוט יהרסו אותן. מה תעשו?

סביר להניח שכולנו נענה את אותה התשובה: את הנעליים אפשר להחליף, את החיים של הילד אי אפשר. אין ספק שכולנו היינו קופצים לאגם ומצילים את הילד. הרי הערך של הנעליים כל כך פעוט לעומת הערך של חיי הילד שזה ברור שהדבר הנכון מוסרית לעשות יהיה להציל אותו. אבל אנחנו יודעים שכרגע יש מאות אלפי ילדים שסובלים מהשלכות משבר האקלים, בלי כלים ואמצעים להתמודד איתן, ושהמשבר מציב אותם בסכנת מוות. אז מה ההבדל בין החיים שמולנו (הילד באגם) לבין החיים בקצה השני של העולם? הילדים האלה כולם חפים מפשע. אם אנחנו נכשלים בלהציל את הילדים שסובלים ממשבר האקלים זה בדיוק כמו להיכשל בלהציל את הילד שבאגם.

גם אם בניסוי המחשבתי הזה היו עוד הרבה אנשים על יד האגם, עדיין רוב האנשים היו סבורים שחלה על כולם החובה המוסרית להציל את הילד הטובע. אבל כשזה נראה רחוק מאיתנו אנחנו מתרצים את חוסר המעש בכך ש"אדם אחד קטן מדי לעשות שינוי". אם כולם/ן היו חושבים/ות ככה אף מחאה לא הייתה מתקיימת ואף שלט לא היה נצבע באף דרישה. אך אם כולם/ן לא היו מאמינים/ות בזה משבר האקלים היה נפתר כבר ממזמן.

זה לא משנה מה אנשים אחרים עושים בסופו של דבר, עצם זה שאחרים בוחרים לא לעזור לא אומר שיש לנו את התירוץ לא לעזור גם. אם לא נעזור לאנשים האלו חרב האשמה תהיה תלויה מעל ראשנו. בסופו של יום אנחנו אלה שאחראיים למעשים שלנו. שינוי בהרגלים שלנו ועזרה לאנשים האלו גובים מחיר זעום מחיינו, אז למה לא לעזור להם? ההתמודדות עם משבר האקלים מחייבת אותנו לשנות הרגלים, בין אם זה לאכול פחות בשר, לקנות פחות בגדים, לנסוע יותר בתחבורה ציבורית, להשתמש בכסף שלנו כדי לעזור, לחסוך בחשמל ובמים ובין אם זה לעסוק בפעילות ציבורית. במקרה הזה, פעילות ציבורית היא הזירה שתכריע את הכף במאבק הזה.

זהו הצו המוסרי שלנו לצעוק את הקריאה שלהם, קריאה שבוקעת מבטן רעבה ומבקשת עזרה. זוהי קריאה שצריכה להרעיד עולמות ולהכות במנהיגי העולם כמו צונאמי. חבריי היקרים, איזה עוול עשינו, לא רק לבעלי החיים, אלא לאחינו בני האדם! זה נכון שמה שרע לכוורת רע גם לדבורים. כך מה שרע לכדור הארץ רע גם לבני האדם.

05/08/2021

על המחבר

אליאור גז

בן 18 מאילת, פעיל במחאת הנוער למען האקלים. אוהב פילוסופיה, מדעי המחשב, מוזיקת ראפ וכמה שיותר ספרים. מאמין שהפתרון להמון בעיות, כולל משבר האקלים, מצוי ביכולת שלנו למשמעת עצמית ואומץ.

Subscribe
Notify of
guest
2 תגובות
הישן ביותר
החדש ביותר המדורג ביותר
Inline Feedbacks
View all comments
אביב
אביב
2 שנים לפני

כתבת מדהים אליאור! עצוב ומעורר רצון לפעול יחד.
אשמח לקרוא עוד כתבות כאלה אם יהיו

תומר
תומר
2 שנים לפני

כתבה מדהימה כל הכבוד אליאור !