עם כל ההמולה סביב הבחירות, הקורונה, החיסונים, השחיתות והאמירויות נדמה ששכחנו דבר מה. אינני מתכוון להפוך ל"משבית שמחות" אך יש אירוע די גדול המתחולל בימים אלה שרובו המוחלט של הציבור איננו מודע אליו. אני המום  שהיחס אליו כה דל למרות חומרתו והשפעתו הנרחבים על עתיד המדינה ובטחונה, על חיינו ואף על הערעור במעמדה הבינלאומי של ישראל שהוא מביא עמו. אינני מצליח להבין את הצמצום שבו הוא סוקר, את היעדר הכותרות הראשיות והשיח הציבורי כלפיו. היכן הראיונות הנוקבים, הפרשנויות והדיונים הסוערים בערוצים הגדולים? מדוע לא נשמעה ביקורת ציבורית עוצמתית ונרחבת כלפי המחדל האדיר שמבצעת המדינה בימים אלו ממש? קטונתי מלענות על השאלות הללו. המציאות כה "הזויה"… כיצד ייתכן שמול הפרה כה בוטה של צווי ההיגיון והמוסריות ע"י המדינה עומד רוב הציבור מנגד ומותיר לנבחריו לפגוע בזכות הבסיסית שלי כבן נוער ושל כל בני דורי והדורות הבאים לעתיד טוב ובטוח? בהמשך אציג את מחשבותיי אודות הסיבה לאדישות הזאת, אך כעת אגש ישר לעניין: ישראל מפרה את הסכם פריז. מדינתנו מזלזלת בטיפול במשבר האקלים וכמעט ששלושה חודשים היא מתעכבת בהגשת יעדיה המעודכנים, שהם בעצם יעדנו, לצמצום פליטות גזי חממה לשנים ולעשורים הקרובים. לצד זאת, ולמרות האינטרס הגדול של הציבור הישראלי והמודעות היחסית גבוהה – נושא האקלים גם הפעם איננו סוגיה מרכזית בבחירות הקרובות. הוא נדחק, כרגיל, לשולי הקמפיינים ומצעי המפלגות. הוא מתויג, באופן מצער, כנוגע רק לצד מסוים של המפה הפוליטית (במקרנו "שמאלנים – תל אביבים – חילוניים"), וכל זאת כאשר ידוע שפתרון הסוגיה צריכה להיות בראש מעייניהם של כל אזרחי המדינה ושעליו מוכרח להיות קונצנזוס. אמנם חובה לציין את השיפור שחל במעמד הנושא ובהתקדמות שנראית ביחס אליו – אך אין זה מספיק נוכח החשיבות שבו והדחיפות שבפתרונו.

כעת נתעכב מעט על נושא הבחירות ונחזור אל המחדל הממשלתי: העיכוב בהגשת יעדי הסכם פריז איננו קצר. הוא איננו מבוטל, ולדעתי – וודאי שגם איננו במקרה. לא רק שמדינתנו מתמהמהת במסירתו, היא אף מתווכחת בינה לבין עצמה בין יעדים "בינוניים" לבין "כלל לא מספקים" – ואפילו מבישים. אינני אפילו בטוח אם הדיון סביב היעדים בכלל עודנו מתקיים בממשלה, קרוב לוודאי שהוא נזנח איפשהו בין ינואר לפברואר, בין חוסר העניין לחוסר הרצון. בכל מקרה – המצב חמור.

ומהו אותו ההסכם? ובכן הוא הפסגה הגבוהה ביותר שהגיע העולם במאבק במשבר האקלים עד כה, במישור המדיניות. בדצבמר 2015 התכנסו 197 ממנהיגי העולם בפריז לוועידת הכינון והחתימה של הסכם היסטורי זה. הם עשו זאת מתוך (וכך כתוב בהסכם) ה"הכרה בכך שהדאגה ממשבר האקלים היא משותפת לכל האנושות" ו"הבנת הצורך שבתגובה אפקטיבית ומתקדמת לסכנה הממשית והדחופה שלו", מתוך ידיעת "החשיבות בהבטחת השלמות של כל המערכות האקולוגיות… שמירת המגוון הביולוגי שמוכר על ידי חלק מהתרבויות בשם 'אמא אדמה' ", בהבטחת "צדק אקלימי" ובשמירה על זכויות האדם. המדינות כולן החייבו לתרום כל שביכלתן למען עצירתו וכדי למנוע מהאסון האקלימי מלהתממש.

כמובן שלמרות המטרות הנעלות של ההסכם, שלפי הכתוב בו שואף לחזק ולהחיש את המאבק הגלובלי במשבר האקלים ולוודא שהעלייה בטמפרטורות כדור הארץ (מעל הממוצע טרום המהפכה התעשייתית)  תסתכם "הרחק מתחת" לגבול המסוכן (2 מעלות צלסיוס, וכיעד שאפתני 1.5), רובן המוחלט של המדינות שחתמו עליו הגישו יעדים בינוניים ומאכזבים – וגם נכשלו בעמידה בהם. ישראל כאמור לא הייתה מן המצטיינות וכמו רבות אחרות גם היא לא הצליחה לעמוד ביעדים הצנועים שקבעה. ע"פ ההסכם, את היעדים שיוגשו בעת החתימה על המדינות לעדכן בכל חמש שנים ועליהן גם להציג בפני האו"ם את תכניות הפעולה שלהן למימושם. 2020 הייתה שנה שבה היה על החברות בהסכם לספק את היעדים הללו ולא רק שישראל כשלה בהגשתם, היא אפילו לא הצהירה על המטרה שבכוונתה לקבוע, בשונה מ127 מדינות שכבר עשו זאת. סין, ארה"ב, קנדה, אפגניסטאן, ארגנטינה, בנגלדש, האיחוד האירופי ותימן – כולן הגישו את היעדים שלהן לאו"ם וצפויות לספק את תכניות העבודה שלהן בקרוב. האומות הללו מגוונות ביותר, חלקן נחשלות והאחרות מצליחות, הן דמוקרטיות והן דיקטטורות. כולן הצליחו להגיש את היעדים, אז מה מונע מישראל לעשות זאת? וזה לא כאילו שההתעכבות נגרמת בשל רקיחתה של "אם כל התכניות" שתבטיח את המצוינות של ישראל, או בשל משא ומתן מפרך למען קביעת יעד שאפתני וחסר תקדים. לא. היעדים שישראל מתווכחת עליהם הנם לא פחות ממבישים, במיוחד לאור האפשרי והיישים. למרות דבריו של ראש הממשלה בוועידת האקלים העולמית של 2020 בדבר מחויבותה של ישראל להפסקת השימוש בדלקים פוסיליים עד 2050 (13.12.2020) לא נראה שהיעדים והתכניות של המדינה השתנו בהתאם, או שיש אפילו רצון לעשות זאת או "לחץ מלמעלה" שמופעל על העלאתם. הדבר היחיד שקרוב להתקדמות ממשית הוא הצעתו של המשרד להגנת הסביבה, בראשות גילה גמליאל, לכלכלה דלת פחמן בישראל. בהצעה נכתב שכדאי להחליט על הפחתת פליטות גזי החממה בישראל ב27% עד 2030 וב85% עד ל2050, באמצעות מעבר ל40% א.מתחדשות עד 2030 ו95% עד 2050. כמובן שהיעד הזה איננו מספק וגם נראה שהוא לא יעבור במלואו, אם אכן יקרה הנס וישראל תגיש יעדים מעודכנים למזכירות האו"ם עד לנובמבר 2021 בוועידת האקלים הבאה. המדע (IPCC) טוען שכדי לעמוד במטרת הסכם פריז ולהגביל את ההתחממות ל1.5 מעלות עד לסוף המאה יש צורך להפחית את פליטות גזי החממה העולמיות ב45% עד לשנת 2030 ולאפסן עד ל2050. ישראל כלל לא עוסקת באיפוס ההכרחי של הפליטות, למרות שישנן תכניות אקדמאיות שהוכנו המראות כי המדינה יכולה להפחית את סך הפליות ב50% עד ל2030 ולאפסן עד 2050 (תכנית NZO). בכך ישראל מפרה סעיפים נוספים של ההסכם שלשונם: "ההתחייבויות החדשות של כל שותפה בהסכם יהוו התקדמות מההתחייבות הקודמת וישקפו את השאיפות הגדולות ביותר האפשריות לה" וגם: "ראוי שמדינות מפותחות ימשיכו להוביל את המאמצים באמצעות לקיחת צעדים כלל משקיים לאיפוס מוחלט של הפליטות." ישראל היא מדינה מפותחת, לא?

עכשיו הגיע החלק במאמר של הקריאה לפעולה. רק אנחנו האזרחים יכולים להשפיע ולשנות את גישת מקבלי ההחלטות אל המשבר. המנדט בידינו. אבל אני שואל, מדוע הדבר עדיין לא נעשה? אני מאמין שההתמהמהות בתגובת האזרחית לנושא נעוצה בכמה גורמים שכולם כמובן קשורים אחד בשני. הגורם הראשון, שמרחיק רבים מעיסוק בו, הוא "הסטיגמה" הרווחת בחברה בכל הנוגע למשבר. הוא מוגדר כנושא שמופרד בין הימין לשמאל ושהדאגה לו קשורה רק לאנשי צד אחד של המפה הפוליטית. במקרה שלנו הוא מיוחס לשמאל – ואין דבר הרחוק מהמציאות. טבעו של משבר האקלים הוא שהשפעתו תהיה על כולנו. הוא איננו מבדיל בינינו והוא מהווה סכנה לכל הדברים שיקרים לכולנו: העתיד שלנו ושל ילדינו, ארצינו ועולמינו. לכן אין שום טעם להמשיך לתפוס אותו בצורה הזאת, מוכרח להיות קונצנזוס סביב הטיפול בו ושיתוף פעולה כלל ישראלי לשם כך. הדבר השני הוא שלמרות המודעות הגבוהה יחסית למשבר במדינה, רבים עדיין אינם רואים בו כאיום ביטחוני-אסטרטגי. חשוב להנחיל את הראיה הכללית והרחבה של השפעותיו מעבר ל"סביבה" במובן הצר של המילה. המשבר צפוי לערער את היציבות האזורית של המזרח התיכון החלשה מאליה, להחריף מחסור ועוני ברחבי העולם ולאיים עלינו ביצירת התפתחויות לא רצויות בגבולותינו. כמו כן הוא צפוי לפגוע ברמת כשירותו של הצבא שלנו, עם העלייה בימים החמים והפגיעה בחיל האוויר (בגלל ההתחממות).

אנחנו מוכרחים להשמיע את קולינו ומתוך דאגה כנה לעתיד שלנו לדרוש ממקבלי ההחלטות שינוי גישה, אבל לא רק – אנחנו בעצמינו צריכים ויכולים להיות סוכני השינוי ולהפיץ את הבשורה לכל מכרינו. העת לפעולה היא עכשיו, ועדיף היה לו היינו מתחילים אתמול, כי מחר כבר יהיה מאוחר מדי. אני קורא לכולם להצטרף אלינו ולבחור ביחד באקלים. רק ככה נוכל באמת להבטיח לנו חיים, ועולם ראוי להיות בו.