ההכנה (הנפשית לפחות) לשביתות השבועיות בימי שישי מתחילות אצלי כבר בחמישי בצהריים. ההבנה שמחר, כמו בכל יום שישי אצטרך לדאוג לי להסעה מאשדוד ולהתווכח עם ההורים מכה בי שוב. זה אף פעם לא פשוט למחות בכל שישי, במיוחד כשזה תלוי בהורים שלא מפספסים הזדמנות לעקוץ. אני מנסה להתעלם, אבל לא תמיד מצליח. אחר הצהריים אני מברר מי מגיע/ה למחאה בקבוצת הווצאפ של מוקד אשדוד. כרגיל, אלו תמיד אותם חמישה אנשים אהובים/ות. מגיע הערב ואני הולך לישון, קצת לחוץ ובעיקר עייף.

בבוקר אנחנו תמיד יוצאים באיחור ואחרי שהעמסתי את השלטים לאוטו (השלטים שמבחינתי נהיו כבר אייקונים) אני הולך לאסוף את רותם, חבר שלי מבאר טוביה, מבחינתי לפחות זו כבר שגרה. עוברות חמש דקות והנה המשפט הידוע מראש מגיע שוב: "דואג ממשבר האקלים אבל גורם לנו לבזבז כל כך הרבה דלק!?" עכשיו יש לי שתי אפשרויות: 1. לספוג ולהתעלם ואז זה ימשיך כל הנסיעה. 2. להגיב ולהתעצבן ואז זה ימשיך כל הנסיעה. איזו אפשרות אבחר ממש תלויה במספר שעות השינה שהיו לי בלילה. בדרך כלל אבחר באפשרות השנייה, כי כבר נמאס לי לשתוק. בזמן שאני אומר "השינוי שנעשה גדול יותר ושווה את גזי החממה שפלטנו בדרך לאשדוד," אני גם מנסה לשכנע את עצמי, תוהה  האם הם באמת צודקים? לאחר הרהור של דקה אני מנחם את עצמי בעובדה שזו פריפריה ואין באמת אוטובוסים שאני יכול לקחת, לפחות זה. 

כשאני מגיע למוקד המחאה אני פוגש שוב את כל החברים שלי – הצלחתי לאסוף את כל החברים הקרובים שלי למחות איתי כל שישי באשדוד אז אף פעם לא משעמם. יושבים שם, ליד הים או מחוץ לקניון ביג פאשן, בשמש או בצל, ותמיד אלו תמיד אותם המבטים. יש את האחד שמסתכל עלינו אבל לא רוצה שנראה שהוא מסתכל, סקרן שלא יתן לעצמו להסתכל על ילדים בגיל של הילדים שלו בעיניים ובאמת להבין מה מתרחש בעולמנו ועד שתפסתי אותו במבט הוא כבר הספיק לברוח. עוד אחת שתמיד נמצאת זו האישה שצועקת אלינו מרחוק: "אנחנו איתכם, אנחנו ממחזרים" ואני, מיואש מכדי לענות לה, פשוט מחייך (וקצת בוכה מבפנים). גם יש את  המשפחה שתמיד באה לדבר איתנו – הם שואלים שאלות, אומרים "נחמד לראות אנשים שאכפת להם" ולפעמים גם מצלמים אותנו. עוד סוג נפוץ של אנשים הם אלו שכבר איבדו תקווה, אלו שלא אכפת להם מכלום. אחד מהם התקרב ואמר לי "זה לא יעזור בכלל מה שאתם עושים", וכשהתקרבתי לענות הוא כבר הלך. הסוג האחרון אלו הילדים, עוברים על ידינו נועצים מבטים, ואני נועץ מבט בחזרה, לעיניים החלולות וחסרות ההבנה שלהם,  ואומר לעצמי "אלו הם בני המזל." 

מגיעה השעה אחת בצהריים וההפגנה נגמרת. ההורים של רותם בדרך כלל באים לאסוף אותנו, אומרים לנו כל הכבוד ואפילו בפעם האחרונה אכלנו גלידה, טבעונית כמובן(; הדרך חזרה תמיד יותר כיפית מההלוך, עוד שבוע נגמר ויש עוד שבוע שלם עד לפעם הבאה. זו כבר נהיית שגרה, לטוב, ולצערי אחרי שאני נזכר למה אני נמצא באשדוד בכל שישי, גם לרע.