המאבק נגד מקבלי ההחלטות בנושא של משבר האקלים מביא איתו פחד ותקווה כאחד, ובעיקר גורם לי להרגיש שלוקחים לי את העתיד.

היום חשבתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להמשיך להילחם במשבר האקלים, ואז זה היכה בי – אני אפילו לא יכולה לתכנן תוכניות עתידיות להגן על כדור הארץ כי זה פשוט לא יהיה – לא מאבק, לא כדור הארץ, ולא עתיד לחיות בו. אפילו לא רציתי לתכנן תוכניות "אנוכיות"; לא ביקשתי להגשים את החלומות שלי, לא ביקשתי להקים משפחה או לטייל סביב העולם, רק ביקשתי לחיות. אני כבר יודעת שבמצב הנוכחי לחיות משמע להילחם למען החיים – להיאבק בממשלות שמתעלמות מהסכנות הברורות, בחברות מזהמות שמשחקות רולטה רוסית עם הבריאות שלנו, במקבלי החלטות שמעדיפים כסף על פני חיים. אני מוכנה לקבל שהמשמעות של לחיות היא להמשיך להפגין, להיאבק, לצעוק ולפחד. אבל אני מוכנה לקבל את זה רק אם תוכלו להבטיח לי שאני אוכל לחיות. שיהיה לי עולם לחיות בו, שיהיו לי בית ומדינה ולא ים שעולה על גדותיו ועשן שריפות. אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי את זה, נכון?

כי בקצב הזה, כשמשבר האקלים מחריף מרגע לרגע ומקבלי ההחלטות ממשיכים להתעלם, לא יהיה לי עתיד. כשהטמפרטורה בקנדה מגיעה לחמישים מעלות צלזיוס, גרמניה סובלת מהצפות וברוסיה משתוללות שריפות, גם ההווה שלי נתון בסימן שאלה. קשה לי להאמין שיושב/ת עכשיו איזה שר או שרה איפשהו ברחבי העולם, ולא רואה שאנחנו בדרך המהירה להיעלם. קשה לי להאמין שיש א/נשים שעדיין לא שמים/ות לב שהגרון שלנו כבר חנוק, המים עוד רגע מציפים אותנו ובקושי נשאר לנו קול לזעוק, לבקש רחמים על החיים שלנו. אבל גם בצעקות וגם בתחנונים, השינוי לא מגיע. את מי צריך להעיר כדי שהאסימון יפול – שהכחדה זה לתמיד? שהסכנה שמשבר האקלים מציב לא תעבור אם לא נעבוד בשביל זה, שאנחנו כבר בתוך המשבר והוא כאן כדי להישאר.

אז אם אפשר לבקש רק בקשה אחת, אני לא מבקשת להציל את העולם, אלא רק שתהיה לי ההזדמנות לנסות להציל אותו.