"חברת קו צינור אירופה אסיה, שער האנרגיה", כך נוהגת חברת קצא"א לציין בתחילת הסרטון הפרסומי שלה.

רבים טוענים שחברת קצא"א הינה חברה הכרחית, חברה שמקורות האנרגיה שהיא משנעת חשובים מאוד, כה חשובים שבלעדיהם בשעת חירום התשתית האנרגתית של מדינת ישראל תקרוס, לטענת קצא"א כמובן. 

אבל האם כל זה נכון? על מנת לענות על השאלה, עלינו לצאת למסע, או יותר נכון, למאבק. 

מאבק כזה שהתחיל לפני יותר משנה,מדובר במאבק נגד הסכם קצא"א – MedRed. אותו הסכם, הינו הסכם שנחתם בין חברת קצא"א (קו צינור אירופה אסיה, לשעבר אילת אשקלון) לבין החברה האמירתית – MedRed L.B; כמובן על רקע הנורמליזציה והסכמי השלום בין איחוד האמירויות למדינת ישראל, אי אז בין 2020 ל – 2021. לפי ההסכם המקורי, עשרות מיכליות של נפט היו אמורות לעבור מידי שנה דרך מדינת ישראל בערים אילת ואשקלון, ומשם לאירופה. רבים מהאקטיביסטים שקוראים נעים באי נוחות בכיסא כעת. 

למי שלא מכיר את חברת קצא"א חשוב לציין בשלב זה שמדובר בחברה שנוסדה בשלהי שנת 1968, למטרת שינוע נפט בין אילת לאשקלון. בהמשך בין השנים – 2015 ל – 2017 ועד היום החברה עברה לפעול במתכונת של אירופה אסיה, מה זה אומר? נדע בהמשך. בתקופת היווסדה, קצא"א הייתה חברה הכרחית, ולכן נהנתה מחיסיון ממשלתי וחסות ממשלתית – מכוח חוק החברות הממשלתיות. כל זה מעניין, אבל השאלה החשובה שלמטרתה התכנסנו כדי לקרוא את הבלוג, היא מה קורה כשחברה בעלת חיסיון וכוח ממשלתי, מחליטה לקיים הסכם מסוכן ללא ידיעת כלל הממשלה? כזה שבעלי הון ירוויחו ממנו? כזה שטוענים שיחזק את הסכמי השלום? 

אז אני כאן, בכדי לענות על השאלות, אבל לפני כן, כפי שהובטח נצא למאבק. 

בשנת 2020, כשדלפה השמועה על הסכם קצא"א, נאמר כי החברה הולכת לשנע כמות אדירה של מיכליות נפט דרך מפרץ אילת, רבים החלו לחשוש לעתיד העיר אילת. הרי העיר אילת נשענת על הים הססגוני שלה, ובלעדיו תיירות העיר תצנח קרקע כפי שאירע במהלך סגרי הקורונה. מיד, רבים הבינו שאסור לתת לדבר כה מסוכן לצאת לפועל, כי הסכנה מאיימת בכל כך הרבה מישורים ובכל כך הרבה מקומות שונים. חופי ישראל השונים ובעיקר אשקלון גם הולכים להיכנס לאזור הסכנה. חשוב מכך הוא הנזק הסביבתי הפוטנציאלי, דוגמא עצובה היא אחת הדליפות מצינור שינוע הנפט בשמורת ערבת עברונה, בה דלף נפט בכמות מאסיבית שגרם נזק לשמורה בשווי של כ – 270 מיליון ש"ח, חוב שחברת קצא"א לא פרעה אף חצי ממנו – לא מהחוב הכלכלי ולא מהחוב החברתי, משום שלא נטלה אחריות על המפגע, טוב נו, חברה ממשלתית שלא לוקחת אחריות – מה חדש?

כל זאת ועדיין, מבחינת קצא"א האור ירוק לקיים את ההסכם – לכן חתמה עליו כשהיא מנצלת את החיסיון הממשלתי, זה שהוזכר קודם לכן. מי מהמשרדים הרלוונטיים ידע? משרד האנרגיה? לא. המשרד להגנת הסביבה? לא. מי כן ידע? כמובן שמשרד האוצר. בכל זאת מדובר בכמעט 700 מיליון שקלים שתוכנן "לגזור עליהם קופון", אבל האם שווה לגזור קופון גם על העתיד שלנו? 

חזרה לסיפור – כשההסכם נחתם והארגונים הסביבתיים, ביניהם אנחנו – מחאת הנוער למען האקלים, החלו לפעול, קצא"א הרגישה את הרוח נושבת בעורף וכינסה מפגש מהיר עם תושבי אילת על מנת לדון בהסכם. 

במפגש נכח רכז קשרי הקהילה (למי ששמע עליו), מנכ"ל קצא"א באילת – אבישי ארמה, אודי ספקטרוביץ', ועוד בכירים. כמובן ששקרים רבים סופרו, עלילות, מעשיות ומה לא? לכן המשכנו לפעול במישור המשפטי – בעתירה לבית המשפט העליון, במישור הממשלתי – שיתוף פעולה עם שרים, ח"כים מהקואליצייה ובכלל, ובמישור החברתי – מחאות פיזיות ודיגיטליות. כל אלו הובילו לפריצות דרך רבות במאבק; שיתופי פעולה בין משרדים, ואף לחיצת יד עם שר החוץ חה"כ לפיד ששיקר לנו בעיניים והבטיח שיבטל את ההסכם, (אם כך לא קיימת פגיעה בהסכמי השלום) כל זאת והסכם המסוכן, שגם מעודד פרוייקטים פוסיליים וכך מעצים את משבר האקלים, עדיין לא בוטל. 

מה נותר? הדיון בעתירה שהוזכר מקודם בביה"מ העליון, שהתקיים לפני מספר ימים. כמובן שההסכם לא בוטל והעתיד עדיין בידי הממשלה. מה עושים מכאן? מה קורה הלאה? האם הממשלה תכריז על ביטול ההסכם ולא תעביר סמכות בצורה בלתי אחראית? האם העתיד שלנו יעבור לידי חברת קצא"א? כרגע ההסכם לא ממומש וזהו הישג – אך בהחלט לא מספיק. העתיד שלנו עדיין על הכף.