אמא, איך זה שעוד לא שתקת? 

אני הייתי מסתכלת במבט ללא עיניים על האנשים השמחים. האנשים התמימים. האנשים שלא יודעים מה לומר. הייתי עייפה כל כך עד שהנשיפה הייתה מאמצת. הייתי כל כך שברירית שלא הייתי יכולה להתקפל או לבכות. הייתי פותחת את נחירי ומריחה את הריקבון הקשה של חוסר היכולת. חוסר הנכונות.
אני הייתי מתפרקת לגרגירי חול קטנים, כאלו שלא מתחברים ביחד ושאין להם משמעות. בכוחותי האחרונים, אלו שלא חשבתי שנותרו לי, הייתי צוחקת את הצחוק הכי כואב, הכי לא אמיתי. 

אמא, איך את עדיין נושמת כל יום מחדש? 

אני הייתי נשכבת על החול החם עד שהוא ישרוף כל חלק בגופי, או שהייתי מתמסרת לגלים שימחקו את קיומי. הייתי מתקשה לנשוף, הייתי מחזיקה את האוויר. 

אמא, אני הייתי נשרפת. מרפה את עפעפי. מוותרת.