על מאבק, ייאוש ותקווה

הפעילות שלנו במחאה היא רכבת הרים אינסופית של ייאוש ושל תקווה. לפעמים שאנחנו מרגישים.ות שהגיע הרגע, המאמצים שלנו השתלמו והנה סופסוף זה קורה! ישראל תגיש יעדים מצוינים להסכם פריז, חברי הכנסת יחוקקו חוקים להתמודד עם משבר האקלים, נצליח לעצור את כל הפרויקטים הפוסיליים ומשבר האקלים ישאר בכותרות של התקשורת. 

בפעמים אחרות, אני מרגישה שאנחנו כל כך רחוקים.ות מהפתרון, שלא משנה מה נעשה המצב הנוכחי לא ישתנה. רגעים שבהם נדמה שהציבור והממשלה יתעוררו מהתרדמת שלהם.ן עוד עשרים שנה, כשכבר יהיה מאוחר מידי ולא נוכל למזער את השלכות משבר האקלים. 

צילום: עינת גרליץ

אקטיביזם זה התמכרות לרגעים שבהם רכבת ההרים לוקחת אותנו למעלה, מרחק נגיעה מהעננים. זו תחושה כל כך משכרת, תחושה שאנחנו יכולים.ות לעשות הכל ושזה באמת בידיים שלנו- שזו לא קלישאה, זו האמת. פסגות התקווה העילאיות והנהדרות האלה רק הופכות גבוהות יותר עם הזמן. אני חושבת שביום שישי האחרון, ה-19.03, חוויתי פסגה כזאת. ביום שישי התקיימה מחאה בינלאומית ובארץ היו שני מוקדים- תל אביב ואילת. אני צעדתי בתל אביב, יחד עם עוד 2,000 (!) בני ובנות נוער, שהגיעו מכל רחבי הארץ. אי אפשר היה שלא להיסחף בעוצמה המטורפת של כל כך הרבה א.נשים שצועדות יחד וצועקות "אקלים או כלום" ו-"ישראל דורשת אנרגיה מתחדשת". התרגשתי לצעוד בגוש של איגי (ארגון נוער גאה), להניף דגלי גאווה ולאחוז בבאנר שכתוב עליו "זה הזמן להתעורר". זה פוגש אותי במקום הכי אישי, התנועה שלי, הקהילה שלי, מצטרפת למאבק הזה, המאבק נגד האדישות והאינטרסים הפוליטיים הצרים, המאבק על העתיד שלנו. אני מרגישה שיש תקווה, שאנחנו מתרוממות ונוסקות גבוהה גבוהה, ביחד ניצור כאן עולם מאוזן יותר. 

אני רוצה להאמין שנספיק להטות את המאזניים בתשע השנים שנותרו לנו עד לנקודת האל חזור. 
אני רוצה לקוות שפסגות התקווה הבאות יהיו עוד יותר גבוהות מזו, ושגאיות הייאוש יהיו פחות ופחות עמוקות. 

24/3/21

על המחברת

עינת גרליץ

בת 17, מתל אביב. חניכה באיגי ופעילה במחאת הנוער למען האקלים, בעיקר בקשרי ממשל וקואליציית תנ"א. מאמינה שאם אנחנו לא ניצור את השינוי, אף אחד.ת לא יעשה את זה במקומנו:)

 

Subscribe
Notify of
guest
0 תגובות
Inline Feedbacks
View all comments