צילום: יסמין שטרן מרזר

מהמרפסת שלנו אפשר לראות את בתי הזיקוק במפרץ חיפה, השקיעה כל כך יפה והאור בגווני אדום, ורוד וזהב על רקע המפעלים. יש פה את האוויר שאני כל כך אוהבת לנשום.
אנחנו אוהבות לשבת שם בדמדומים, כל אחת מספרת איך עבר עליה היום. ליאת תמיד נתקעת על הפרטים הקטנים, מי לבש מה או באיזה סדר כרונולוגי הדברים קרו, היא מלצרית בבית קפה טבעוני, בעיר התחתית, לא מקצוע רווחי במיוחד, (מגמת העלייה התמידית בשכר הח"כים משחקת לטובתנו). כאשר אני מספרת איך עבר עליי היום אני מתרגזת מחדש מהמחטפים והבגידות שנעשו או שוב מתלהבת מהצלחה בוועדה או חוק.
הכי אני אוהבת לחזור הביתה ביום שני, אחרי ישיבת מליאה של תחילת שבוע. מה גם שזהו היום הפנוי של ליאת והיא מבשלת נפלא אז אני חוזרת לארוחת ערב שלא הייתה מביישת משפחת מלוכה.
היא עם שיער חום כהה וקוקו למטה, היא נמוכה יחסית ואני נועלת עקבים, להדגיש את הבדל הגבהים ביננו. 
 "היי מותק, את יכולה להביא לי קפה החוצה?" אני שואלת  את ליאת אחר צהריים אחד. 
 היא מזמזמת את השיר נס של רונה קינן "איך אפשר לנשוווום אין לנו מקום" בתוך הבית. אני קוראת בעיתון על סופת ההוריקן האחרונה באשדוד שכללה הצפות באזור, שככל הידוע יש כמה עשרות מתים ומאות נעדרים.
"בטח! רגע אחד" היא עונה וכאשר היא מתיישבת לידי עם כוס מים לעצמה וספל קפה עבורי היא שואלת אותי "את יודעת מה עם קלי?" 
"מה אמור להיות אתו?" אני עונה בתמימות מזויפת, אדישה כזו.
"הוא גר באשדוד, לא?"
 ואז נופל לי האסימון. חבר קרוב שלי כבר שנים, שהדבר היחיד שהעסיק אותו כל תקופת הנעורים וההתבגרות שלנו זה שדברים כאלו לא יקרו לאחרים. ייתכן שמשהו קרה לו?

אחרי 3 שיחות שהוא לא עונה (מאוד לא אופייני לו) אני קמה מהכיסא המרופד, כמעט בריצה חוצה את הבית ופותחת את הדלת, אני שומעת ברקע את ליאת צועקת לי "את בטוחה שזה עד כדי כך נורא? לא היית אמורה להתראיין עכשיו לגלי צה"ל על חינוך לגיל הרך או משהו?" היא לחוצה מדי. אין בזה הגיון, זה לא יעיל במיוחד. 
אני יורדת במעלית, יוצאת מהבניין מתנשפת וממשיכה בהליכה מהירה עד לרחוב הראשי. אני עוצרת מונית. אין לי זמן אפילו להודיע למאבטחים או לקחת סנדוויץ'. כשאני יורדת אני נכנסת למרכזית המפרץ, מראה את תעודת חברת הכנסת לשומרת והולכת לרציף שבצורה לא מובנת ממוקם בתוך הקניון.
למה לרכבת לוקח כל כך הרבה זמן להגיע? ולמה כל כך מלוכלך ומחניק פה? הייתי צריכה להצביע בעד העברת כספים נוספים לקידום התחבורה הציבורית, אני חושבת בדיעבד, כשאני מחכה.
אמנם אני חברת הכנסת הכי צעירה- רק בת 27- ועדיין, אני לא עוסקת בנושאים שבדיוק הייתם מצפים ממני. לפחות לא מה שקלי ציפה. משום מה הייתה לו תקווה שאם חברה קרובה שלו תהיה נבחרת ציבור היא תייצג אותו, ואת העקרונות המופרחים שלו. הוא תמיד אומר לי "שני! את מבינה שכבר 2030?!" כאילו השנה היא זו שמכתיבה את האידיאולוגיה או הצדק. כאילו שהצדק הוא זה שמכתיב את המדיניות או המציאות.
זה נשמע כמו הספד, עצם המחשבה עליו לא חיי מעוררת בי חלחלה ומזג האוויר המשוגע לא תורם לשקט הנפשי שלי. אם הוא והחברים שלו היו איתי בטח היו אומרים שזה "משבר האקלים" או שיט כזה, אני חושבת,  בעוד מערכת הכריזה של הרכבת מודיעה שהתחנה הבאה היא תל אביב – אוניברסיטה. 
כשהרכבת מאטה אני קמה לצאת ומישהו כבן 70 מפליק לי על ישבני, זה לא קרה לי מאז הייתי נערה. אני נושמת נשימה עמוקה ובולעת את הרוק.
תוך כדי הליכה אני מוציאה הטלפון מהכיס של הווסט האדום שלי. 19 שיחות שלא נענו, 204 צ'אטים, 30 הודעות דואגות מליאת. אני סוגרת את הטלפון וממשיכה ללכת עד שאני מוצאת את הרציף הנכון לעלות לרכבת לכיוון באר שבע.

אף פעם לא אהבתי במיוחד את הקונספט של אקטיביזם. קלי אומר שזה בגלל שאני פריווילגית שנחה על הצלחות של מאבקים בעבר. זו לא לגמרי טעות. הוא, לעומתי, תמיד היה פעיל, בעיקר בתחום האקלים והסביבה. לדעתי זה בזבוז זמן משווע, הרי מי שמשנה באמת את המציאות אלו הפוליטיקאים, ובתור אחת כזו אני יכולה לומר שההפגנות המסכנות שלהם זה לא הקו המנחה שלי.
הכרנו כשאני הייתי בת 15 והוא 17, הבדל הגילאים לא מורגש בכלל, כי היה לנו נושא משותף ורחב- המערכת הפוליטית והפרלמנטרית. כמות השעות שצפינו יחד בערוץ הכנסת, שותים תה צמחים מעלה בי זיכרונות נעימים. היינו דנים בזה, במובן הפילוסופי, הוא ראה את הכנסת כאמצעי לעשיית צדק וטוב בעולם. אני לא. עד היום אני לא יודעת למה כן, למרות אהבתי הרבה למקצוע ולנושא בכלל. בנאומים לבני נוער או ראיונות שבהם אני רוצה לצאת חמודה אני משתמשת בזה, הציבור אוהב לשמוע שהנציגים שלו עושים הכל בשבילו ולמען ה"טוב" וה-"צדק" בעולם. גם אם זה לא מדויק.

אני מתיישבת בקומה התחתונה של הרכבת ומעלה זיכרונות בראשי. הוא זה שהכיר לי את ליאת, ועד היום אני לא יודעת מה אני יותר, כועסת או מודה לו.
הם היו חברים מתנועת האקלים, היא לא הייתה פעילה במיוחד (כי יש לה שכל בקודקודה) אבל הוא מאוד, הם נפגשו בהפגנה אחד, לא גדולה במיוחד. יש להם הומור דומה, משותף, וזה מה שחיבר ביניהם בהתחלה ועד היום.
אותי הוא הכיר דרך סיור ששנינו הלכנו אליו בכנסת. היינו הצעירים היחידים ומאז אנחנו חברים קרובים, לכל דבר ועניין. יש לנו משחק כזה שאנחנו בוחרים נושא לדיון וכל אחד צריך לקחת את עמדת השני, באמת, לא בשביל לצחוק (טוב, אולי קצת).

הכרוז ברכבת מכריז שזוהי התחנה האחרונה, שבגלל הסערה אין יותר תחבורה ציבורית מכאן והלאה.
אני יורדת עצבנית ומתקשרת בלי לחשוב למאבטחים. אם הם לא באים עכשיו עם מסוק למקום בו קלי עלול להימצא אני מפטרת אותם. חם (כמו תמיד) אבל הרוח סוערת ויש גשם מלוכלך.
מסתבר שאי אפשר להנחית מסוק בכל מקום. זה עלול לפגוע באנשים או משהו. דפוקים. למה שזה יהיה לי אכפת?!
למה לעזאזל אני תקועה בתחנת רכבת "יבנה מרכז"?! אני חברת כנסת בקואליציה! נציגת ציבור! אדם מכובד! איזו בושה.
אני נושמת עמוק, כמעט נחנקת מהאוויר ומסתכלת בטלפון, ברשימת השיחות שלא נענו יש כמה כתבים בכירים. 
אני מתקשרת לכתב מכאן חדשות (ערוץ החדשות המועדף עליי), "אני דורשת להצטרף למסוק של הכתבים שלכם לשטח" אני אומרת בתקיפות מיד אחרי מילות נימוס בסיסיות. למזלי הרב יש הפוגה או סוף לסערה הזו.
הם שולחים לי מונית למנחת הקרוב. אין לי בעיה עם מסוקים. התרגלתי לתחושה. יש פה יותר מדי מקרי חירום לאחרונה.
כבר מלמעלה אני רואה את התוהו ובוהו שהסופה יצרה. בתים מוצפים במים, גגות שעפו ממקומם. 
כשאנחנו קרובים לנחיתה מתחיל השידור החי. הקריין מסביר למה זה קרה, מה ההשלכות עד כה וכל מיני שטויות כאלו. כשאין לו יותר מה להגיד הוא מתחיל לראיין אותי, להסביר למה באתי ואני מתחילה את שטף הבדיות הקבוע.
הטייס צועק, משהו תקלה, אני באמת לא יודעת אבל זה לא נראה טוב. אנחנו מסתובבים באוויר, הרוח מעיפה אותנו.
הנשימות שלי קצובות, "אני לא מצליחה לנשום!" אני צועקת, כל הגוף שלי רועד ואני מתקפלת לתוכי. "זה הסוף שלי" אני חושבת. שיט. התקף חרדה. ועוד בשידור חי. אולי עדיף לי למות, איזו פאדיחה. כל המוניטין נהרס.

דמעות מלוחות זולגות מעיני, מלטפות את לחיי, ואני יודעת, כל תחזיותיו של קלי אכן קרו, לקח לי 9 שנים לקלוט, ועכשיו, כבר מאוחר מדי.