לפעמים, כשאני נלחמת על משבר האקלים, אני מרגישה שאני נלחמת מול השמש. אני מרגישה כל כך חלשה וקטנה, ושכל האנרגיות שאשקיע לא ישנו דבר- השמש יותר חזקה ממני. היא תמיד יותר חזקה ממני. והיא רק גורמת לי להתעייף ולהזיע ולהנמס.
כשאני נלחמת על החיים שלי, אני מרגישה שאני נלחמת מול הרוח. לא משנה עד כמה אני אנסה ללכת נגד כיוונה, היא תמשיך לנשוב בכיוון הנגדי. היא תמשיך ותמשיך עד שלא אוכל עוד, ואז אני פשוט אעוף בכיוונה.
לפעמים, אני אפילו מרגישה שאני נלחמת מול החושך. מול עובדה. מחכה בכל רגע ורגע שיגיע האור, כי אני לא אצליח להעביר את החשכה.
ואני מרגישה עייפות קשה, ולחץ, וכאב. וזה פשוט מתסכל אותי שאני לא יכולה לנצח את השמש, שהשמש לא מקשיבה לי. אם רק היו לשמש אזניים…

אבל לעם יש אזניים. ולמקבלי ההחלטות יש אזניים. ואת משב רוחם אני מנסה לשנות לכיווני. אז למה, למה הם לא מדליקים את האור? למה הן לא מסונוורות מהאמת? למה הם לא מזיעים וכואבים ועייפים? למה הם לא נלחמים על החיים? כי הם חושבים שהם ישרדו? מה הופך אותם לשונים ממני? למה אני זו שנלחמת בשבילם, והם עומדים בדרכי? למה הן לא מבינות שהן לוקחות לעצמן את החיים? לעצמם.ן ולילדיהם.ן, ולדורות הבאים. איך הם מסוגלים לעשות את זה? איך אדם יכול לקחת את החיים של צאצאיו? איך זה ייתכן?

איך אני נלחמת מול השמש? השמש רחוקה, וענקית. אני רק מבקשת, מבקשת בתפילה, אל תקחו לילדכם.ן את החיים!