בפרק הקודם דניאל נזכר בהיתקלות הראשונה שלו עם שוטרים במחאה, היתקלות שלא זכורה לטובה, ומעלה אצלו תהיות על ההתנהלות המערכתית במדינה ובעולם.

"שלום לכולם, אני דניאל, בן 16, פעיל במחאת הנוער למען האקלים. אבל תנו לי לספר לכם עוד כמה דברים עליי: אני מנגן בגיטרה, מוזיקה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי, אני לא רואה את החיים שלי מתקיימים בלעדיה. אני אוהב את הים, אבל יותר את חוף הים. לשבת בשקיעה ולהסתכל על הגלים, לשמוע את הרוח לוחשת באוזניים שלי ומרוקנת את המחשבות. אני אוהב לראות את הכוכבים בשמיים, אני אוהב לטייל, אני אוהב לקרוא, אני אוהב לכתוב, אני אוהב לבלות עם חברים שלי ואני הכי אוהב לעשות את הכל ביחד.

אני בן 16, ואתם יודעים מה אני עושה בזמני הפנוי? אני נכנס לשיחות זום, כותב סיכומים, חוקר על משבר האקלים, מדבר עם גורמים בכירים במדינה, מתראיין לתקשורת, ובעיקר חרד לגבי העתיד שלי. בכל דקה, בכל שעה, ובכל יום. מגיע לי יותר, אתם לא חושבים? אם לא, אז תגידו. באמת. אבל אם כן, אז תעשו משהו, אני מתחנן. אני רוצה לנגן בגיטרה בשקיעה ולשיר עם חברים שלי, אני רוצה לחכות שיחשיך, לשכב על החול ולצפות בכוכבים. ואז פתאום לחוות התקף מוזה מוזר, להוציא את המחברת, ולכתוב שיר. אבל אני לא יכול לעשות שום דבר מזה כרגע. אני לא יכול, כי כפי שזה נראה כרגע, אם אני לא עושה משהו, ואני עושה… מה שאומר שאם אתם, מקבלי ההחלטות, לא תעשו משהו בקרוב, אני והילדים שיהיו לי בעתיד לא נוכל לחיות פה. אני לא אספר אספר לכם על ההשלכות המזעזעות של משבר האקלים, כי כבר שמעתם עליהן. כנראה שאני כאן כי בחרתם להתעלם. אם במקרה עשיתי פה עוול ולא שמעתם בחייכם על משבר האקלים, תכתבו משבר האקלים בגוגל, תמצאו מאות כתבות שימחישו לכם די בבירור מה הסיפור. בכל מקרה, אני בחרתי לדבר פה על מה אני מפספס בגלל משבר האקלים, וחוסר המעש שלכם. וכמוני גם הילדים, או הנכדים העתידיים שלכם. בחרתי לדבר על זה, מתוך תקווה שאולי זה יהיה הקש שישבור את גב הגמל הקשיח הזה שיצרתם לעצמכם, שם למעלה בתור פוליטיקאים. בחרתי לדבר על זה כי עמוק בפנים אני עדיין מאמין שאכפת לכם ממשהו, או לפחות שפעם היה לכם אכפת. בחרתי לדבר על זה, בתור בקשה אחרונה ממני אליכם, בקשה די פשוטה – אל תהרגו אותי. בשביל למלא את בקשתי, אתם בסך הכל צריכים להקשיב למדענים, ולפעול. לאפשר לי ולדור שיגיע אחריי לחיות בעולם הזה, גם אחרי שאתם תחלפו ממנו. תודה."

"זהו" דניאל הרים את מבטו מהדף, והסתכל על פני שאר הפעילים שמתכננים איתו את המחאה העולמית הבאה "מה אתם אומרים?"

"זה מעולה, דניאל!" קרן אמרה, ודניאל ראה שהיא באמת התכוונה לזה. שאר הפעילים שתקו.

"למה אתם שותקים?" דניאל שאל, מפחד שאולי בכל זאת הנאום שלו לא טוב.

"אני חושב…" איתן התחיל להגיד "אני חושב שכולנו יכולים להסכים שאתה תנאם בסוף הצעדה. אני רציתי להתמודד, אבל אני לא יכול לעשות את זה יותר טוב ממך. מבחינתי זה שלך."

"לגמרי" נשמעה הסכמה כללית מקומץ הפעילים, או יותר נכון הפעילות, האחרות.

"וואו. תודה. באמת תודה, לכולכן!" דניאל אמר, מאושר שנבחר.

"אתה קולט?" דניאל פנה לעומר בהתלהבות "אני הולך לנאום מול 3,000 אנשים!! 3,000 אנשים יעמדו ויקשיבו לדברים שלי. זה פשוט מדהים"

"אני חייב להגיד שזה לא מפתיע אותי" עומר אמר במעין נונשלנטיות, מעצבנת קצת "זה ידוע שאתה כותב מעולה, ואתה גם מדבר מעולה מול קהל, אני לא חשבתי לרגע שאתה לא תיבחר."

"וואו עומר" דניאל הגיב, בחיוך "לא ידעתי שאתה מסוגל להחמיא לי ככה. איפה למדת את זה?"

"אויש שתוק כבר, זבל" עומר ענה, צחק למשך כמה רגעים, והמשיך "אה, אגב…"

"כן?"

"חשבתי על זה הרבה, ואני רוצה להצטרף למחאה" עומר אמר, מרים את עיניו בציפייה.

"רציני? מה קרה ל:"דניאל, תן לי להיות הדג שנסחף בזרם. אני לא מסוג האנשים שלוקחים את המשוט ויוצרים את הזרם"?" דניאל הגיב בגיחוך.

"נו אל תהיה חרא" עומר אמר "אתה מצרף אותי?"

"ברור טמבל" דניאל אמר, מאושר, "אני חייב להגיד שאני תמיד ידעתי שתצטרף בסוף למחאה…"

"ברור" עומר הגיב בציניות.

"היי לכולם, קוראים לי עומר, אני הגעתי דרך דניאל."

"היי עומר!" הגיעו תגובות הקהל "ברוך הבא למחאת הנוער למען האקלים!"