בפרק הקודם, לאחר ההצטרפות של דניאל לתנועה, הוא התחיל להתרגל לשגרה החדשה שמלווה אותו בתור פעיל בתנועת מחאה, ומגלה את הקשיים שמלווים בכך.

"למה לא בעצם?" עומר שאל אותי בפעם העשירית.
"אתה יודע למה לא" עניתי "אני רק חודשיים בתנועה, איך אני יכול להתמודד להיות ראש צוות?"
"נו איך אמרת שקוראים לצוות, דוברות? זה כל הזה של הראיונות בתקשורת, לא?"
"כן.. אבל מה הקש-"
"הקשר הוא שאתה אוהב לעשות את זה, אתה ממש טוב בזה, ויש לך יכולת שכנוע. לא אמורה להיות לך בעיה. חוץ מזה, לא אמרת שלא מתייחסים אליך אחרת אם אתה חדש בתנועה?" עומר שאל.
"בעיקרון…" אמרתי בהיסוס, מנסה לחשוב בעצמי מה התשובה הנכונה.
"מה זאת אומרת? הסבר, פרט והדגם." עומר אמר בלעג הרגיל שלו.
"עומר, אמרתי לך 30 פעם. אם אתה תדבר אליי כמו מורה אתה תצטער על זה"
"בסדר, בסדר, יואו. אבל באמת למה התכוונת?"
"בעיקרון, כן. לא אמור להיות יחס שונה. וגם אף אחד לא מנסה בכוונה ליצור יחס שונה, אבל למרות השאיפה הדמוקרטית המושלמת הזו, כולנו גם בני אדם. ובני נוער בעיקר. וכבר ראיתי פעילים חדשים מתמודדים להיות ראשי צוות, הם אף פעם לא ניצחו. ואני במקום מסוים גם מבין את זה, קשה לסמוך על פעילים חדשים להוביל צוות"
"נראה לי שזה יותר מזה דניאל. אתה סומך על עצמך?"
רציתי להגיד כן. התכוונתי להגיד כן. אבל מסתבר שלא היה כזה פשוט להוציא את המילה החוצה. אני סומך על עצמי? אני יודע מה הכישורים שלי, אני יודע שאני רוצה לעשות את זה. אבל האם זה מספיק?
"כן… אני חושב שכן" מלמלתי בסוף.
"אז תעשה את זה, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות" עומר אמר בביטחון. 
"אני אשפיל את עצמי. אני צריך לדבר דקה על למה אני מתאים לתפקיד, וגם ככה אני לא אוהב לעשות את זה. אבל אחרי שאני אדבר מול כולם למה אני אמור להיבחר, מה אני אמור לעשות אם אני לא אבחר? לשבת מאחורי המסך ולהנהן?"
"תתמודד" הוא אמר, מתחיל לאבד קצת סבלנות. אולי בצדק. "יש לך נטייה להפוך דברים לביג דיל, גם כשהם ממש לא. אף אחד לא זוכר את הדברים האלה יום למחרת. אז די למרוח את עצמך, אם אתה רוצה לעשות את זה, תעשה את זה."
"טוב… אני מניח שאתה צודק" אמרתי בכניעה, מודע לתגובה העתידית של עומר.
"האם אוזניי משלות אותי?" הוא אמר בגיחוך קל "אמרת הרגע שאני צודק? יש מצב שתחזור על זה שוב ואני אקליט אותך? אני אצטרך את זה בהמשך בוודאות"
"שתוק כבר" אמרתי, מגחך בעצמי, ומוכן בפעם הראשונה לקחת את הפעילות שלי במחאה שלב אחד קדימה. אני מתמודד לראשות צוות דוברות היום בערב. וואי, אולי אני באמת מגזים עם החשיבות של הדברים שאני עושה. אני צריך לעבוד על זה.
"דניאל, עכשיו תורך להציג את עצמך" ליבי, שהנחתה את השיחה, אמרה.
"אוקיי. אז היי, אני דניאל, אני בן 16, ואני פעיל חדש יחסית. אני תמיד נמשכתי לתחום הזה של תקשורת, והספקתי להתראיין לגל"צ למרות שאני חדש יחסית. אני יודע שכולם פה מתאימים ממש לתפקיד, והרוב יותר ותיקים ממני, אבל חשוב לי להגיד שכבר הספקתי להיכנס לעניינים בתנועה, ואני לגמרי מרגיש מוכן ובשל לעשות את התפקיד כמו שצריך".
"תודה דניאל" ליבי המשיכה "עכשיו שכל אחד ואחת ישלחו לי בפרטי למי הם מצביעים"
נהדר. שכחתי מהחלק הזה. כולם מסתכלים אחד על השנייה דרך ריבועים קטנים במסך, ובאותם רגעים, רק באותם רגעים, אנחנו מתחרים ולא עובדים ביחד. עד כמה שנרצה להציג לעולם שהדברים האלה לא משפיעים עלינו, היצר התחרותי הזה שקיים אצל כולם יוצא החוצה, ומתוך כל הרצון ליצור תיקון בעולם, באותן הדקות גם בתנועה הטהורה שלנו יש מלחמת אגו קטנה.
מה אני אעשה אם אני לא מנצח? אולי אני אכבה מצלמה פשוט ואיעלם. נפלאות הטכנולוגיה. אבל לא, אני צריך להראות שאני לוקח את זה בספורטיביות. וגם, הסיכויים שאני אנצח הם לא באמת גבוהים בסך הכל.
"טוב, אז יש תוצאות" ליבי אמרה בנימה מסוימת של דרמטיות "ראש צוות דוברות היא קרן! כל הכבוד"
"תודה לכולם!!!" קרן אמרה.
שנייה אחת של בושה, אבל אחרי זה הרמתי את המבט, ועלה לי חיוך במקום. כולם מחייכים, כולם מרוצים. גם אני. בשלב הזה אנחנו חוזרים להיות התנועה הטהורה הזו. שבה כולנו בסופו של דבר באמת מבינים שיש לנו תפקיד למלא. שכולנו כן עומדים באותו מקום. וברור שאני מתבאס, ואני בטוח שגם שאר המתמודדים. אבל זה רק עוד יום במחאה, וכולנו כאן, עד כמה שזה קיטשי, בשביל להפוך את העולם למקום טוב יותר. וגם הרגעים האלה מראים שאולי באמת נצליח, שאולי לעולם שלנו יש תקווה. אולי אנחנו התקווה.